29.04.2015

גלריה - ביקורת - עיתון הארץ

מאת: רות אשל

בין הגוף הזורם לגוף החבוט: על אף השוני הרב בין שתי היצירות שהעלתה אמש להקת "קמע", בשתיהן נראו הרקדנים נפלא
להקת "קמע" העלתה ערב מצוין של שתי יצירות שונות לחלוטין, שבהן נראתה הלהקה נפלא. לאחרונה מונה תמיר גינץ למנהל האמנותי של הלהקה, לאחר שקודם לכן היה מנהל אמנותי עמית, עם דניאלה שפירא שפרשה. החלטתו להזמין את איציק גלילי היא מבורכת. לאחרונה חזר גלילי לארץ לאחר שבמשך שני עשורים התגורר בהולנד והוא מוכר כאחד הכוריאוגרפים המובילים באירופה. הוא עשוי להיות נכס למחול בישראל. ראינו את עבודותיו לפני כשנתיים עם להקת הבלט הישראלי שבהן איתגר את יכולות הביצוע על הבהונות והרחיב את שפת התנועה של הבלט כשהוא בודק את גבולות יכולת הגוף. לעומת זאת, הפעם בלהקת "קמע" הועלה ריקוד המתמסר לזרימה של הגוף ונושם איתו מתוך אהבה.

היצירה הנהדרת של גלילי, "Things I told Nobody", פותחת בשיר הלל לגוף, בתחילה לגוף הגבר שרוקד אלדr אלגרבלי, עם הטורסו החשוף שמציג את יופיה של הזרימה התנועתית תוך הדגשת התלת־ממדיות. והריקוד חותם בסולו נשי שרוקדת אלנה פרייפלד, פנינה של שרטוט עדין של הגוף הנשי הנע על פני פס אור. בתווך, מחרוזת ריקודים הנעים בין דואטים משובבי לב (כמו זה של שרוקדים פיטר סטאר ורייצ'ל פריקה) לעבודה קבוצתית עם קומפוזיציה צלולה.

ביצירה, מציע גלילי לקסיקון תנועה עתיר פתרונות רעננים שנולדים בטבעיות, ללא אילוצים ויחד עם זאת מעוררים הפתעה נעימה. יש גם תחושה מאוד נכונה של מוזיקליות. מתוך הריקוד עולה ניחוח של הומור עדין, של מערכת יחסים בין המינים, המקבל חיזוק מהתלבושות המחמיאות והמפתיעות שבהן הרקדניות בשמלות טוטו שחורות שמתחתיהן מבצבצים פרחים לבנים, ואילו הגברים עם מכנס קצרצר, שאצלם הפרחים מבצבצים דווקא מהחלק העליון של הבגד. הרקדנים נראים פשוט נפלא כשהתנועה קיבלה איכות גימור ברמה גבוהה (אולי בזכות ההעמדה של ג'יאנט), ולא אגזים הרבה אם אומר, שהיא מעלה על הדעת את הלהקות המובילות באירופה.

יצירתו של גינץ נולדה מתוך המקום בו אנו חיים. אין זה הריקוד הראשון שלו הקשור למציאות, כמו למשל, "אפיקורוס" (1997) העוסק במערכת היחסים המורכבת של חילונים ודתיים, ויצירות נוספות, "רציף 1" (1997), העוסק במתחים בין מזרחים לאשכנזים במין גרסה של רומיאו ויוליה מקומית, או "שרול" (2010), העוסק בתוגה הישראלית בעקבות המלחמות והמחיר שאנו משלמים על החיים כאן.

היצירה הנוכחית נולדה אצלו מתוך כאב על האנשים שחיים באיום תמידי. אין כאן שירת הלל לגוף הזורם בנחת פיוטית, אלא גוף כואב, חבוט, מותקף ברטט. זה מחול עם לקסיקון תנועתי דרמטי של ידיים שלוחות קדימה, עם אצבעות פרושות המנסות להתלות במשהו. מרבית הקטעים הם קבוצתיים, של אנשים המצויים יחד במצוקה, זקוקים ל"ביחד" אבל הם אינדווידואליסטים. כאן גינץ הראה את היכולות המרשימות שלו ליצור קומפוזיציות מורכבות, רב־קוליות של תנועה סוחפת – כמו במערבולות שאינן מסתיימות. בניגוד לאיכות המעודנת, החרסינית משהו, של גלילי, כאן הפיזיות של הריקוד מושכת מטה, זאת פיזיות של בשר ודם, של מאבקי כח בכח, זה ריקוד עתיר משוכות וירטואוזיות המשרתות את הרעיון וגם מראות את היכולת של הרקדנים שרוקדים מתוך הבטן.