ביקורת על “זעם” ב NGZ.Online / Claus Clemens (גרמניה), אוקטובר 21:
מופעי המחול הבינלאומיים של נויס החלו: להקת המחול קמע פתחה את התוכנית עם “זעם” כעס, טרוף ותסכול בוטאו בשפת גוף חזקה במיוחד, אבל יותר מכל זה היה המניע גם למצב נפשי.
חזרו מופעי המחול הבינלאומיים! מאז 1983 הלהקות הטובות בעולם מגיעות להיכל העיר בחודשי החורף לשבועות המחול במופעים מיוחדים. הכוריאוגרפיות וההפקות זכו להצלחה והיענות רבה מהקהל וכמעט תמיד היה האולם סולד-אואט עד בוא המגיפה שקטעה את המסורת. ועכשיו שש להקות הוזמנו לעונת המופעים, אמנם להופעות ברווחי זמן בשל הקורונה, ואין מזון בכניסה לאולם, אבל ההתלהבות של הקהל רק התעצמה.
ראשונה היא להקת המחול קמע מבאר שבע, ישראל, שהגיעה לנויס במסגרת סיור בגרמניה עם “זעם” ועם יצירה נוספת שנקראת “הפסיון של מתיאוס 2727”. באולם המרכזי בעיר, יצירתו בת השעה של תמיר גינץ קודם כל הדהימה את הקהל ואח”כ זימנה תשואות בלתי פוסקות.
כידוע המילה “RAGE” באנגלית מסמלת כעס, תוכחה וטרוף. עם 12 רקדניו, גינץ מתרגם את 3 הלכי הרוח האלו לדימוי גוף חזקים במיוחד. כמו במחזה, הרקדנים בהתחלה נעים מתחת ל 3 אלומות אור קרות וממוקדות. הנשים והגברים נפגשים, יש מגע ראשוני. ואז הכול מתפוגג. הקבוצה כולה מופיעה למספר שניות ושוב נעלמת, בפלאש. האם זה פלאש מוב?
לאחר מכן סולו ראשון, כמו ריקוד רחוב. מתחיל אמנותי ומרומם כשהרקדן כובש לעצמו את הבמה כולה ואז מחפש יריב לקרב. קל למצוא יריבות, אבל היריבות מתוארת בצורה מעניינת יותר כאן כריטואל מאשר אלימות לשמה: עדיף לך אם כך לצאת לדו קרב עם חרבות שהן נוצות… חבטות אגרסיביות מוחלפות בין הרקדנים הלובשים לגמרי בלבן, הם יותר יוצרים אווירה מאשר חוסר שליטה. בהמשך היצירה מתברר כי התשוקה לאלימות היא לא רק נחלת הגברים: הרקדנים כולם עפים ביצירה כבזירת מלחמה הלוך ושוב בין מהלכי ההסוואה שלהם. הווירטואוזיות האמנותית מובאת במיטבה.
כעס, טרוף ותסכול עומדים מאחורי המזנק ל”זעם” הזה. בעיר באר שבע, בקצה מדבר הנגב הצפוני, כעס וזעם הם חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של האנשים שהם למעשה אנשים שוחרי שלום ושקט, זה מאחר ושוב ושוב, עצמים במעוף מרצועת עזה נוחתים על אמצע העולם הזה… המקור הבלתי נראה לכאורה של האלימות הזו נראה כמעט לא מציאותי אבל הוא נותן אותותיו בצורה סמויה במהלך החיים היומיומיים. בדיוק במקום הזה רצה תמיר גינץ למקם את להקת המחול שהקים עם דניאלה שפירא לפני עשרים שנה. גינץ עצמו רקד בישראל ובבמות העולם הרבה שנים. השם “קמע” מייצג בעברית חפץ שמייחסים לו כוחות סגולים, להבאת מזל טוב. הג’רוזלם פוסט כתב על היצירה “כאן גינץ מראה פנים שונות של אלימות שמסעירים את חיינו…”.
במופע יש “אורח” מפתיע שמופיע מספר פעמים על הבמה, גבר שלבוש כולו בחליפת פסים שחור-לבן. בביקורו הראשון הוא אף עוזב את הבמה אל תוך הקהל ומקדם את הצופים. עולה השאלה אם הוא עצמו הוא הידיעה שהוא נראה כמנסה למסור. בסוף המופע הוא מופיע עם מטריה אדומה בין שאר האנסמבל, וזה בגלל שעכשיו בנגב הצפוני יורד שלג, משהוא שקורה אולי רק פעם במאה שנים… איזו תמונת סיום נפלאה.