מסע בין גוף, צליל ומרחב במדבר הפנימי של כולנו, שבו מחול, מוזיקה ואור מתמזגים לטקס מדברי עוצר נשימה.

פרולוג של ריקוד

אמש צפיתי בבכורה המחודשת של "במדבר דברים", יצירתו של תמיר גינץ ללהקת המחול קמע, שעלתה על בימת מרכז סוזן דלל בפרמיירה חגיגית לעיני חוג הידידים של הלהקה והמרכז. זה היה ערב טעון, סוחף ומלא אנרגיה, לא רק של תנועה, אלא של רוח. ומבחינה אישית הפעם הרביעית שאני חווה מופע של קמע.

מדבר של גוף ונשמה

במדבר דברים עלתה לראשונה בשנת 2014 והיוותה נקודת מפנה בשפה המחולית של קמע. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה שיתף גינץ פעולה עם המוזיקאי אבי בללי, חיבור שיצר שפה אמנותית ייחודית. הגרסה הנוכחית מביאה עימה בשלות חדשה. קאסט צעיר ואנרגטי מעניק ליצירה פרשנות עדכנית מבלי לאבד את הממד המיסטי והראשוני שטבוע בה. המדבר כאן הוא לא רק מקום פיזי, אלא מרחב תודעתי, חופשי ממוסכמות, פראי, בלתי ניתן לריסון.

השפה התנועתית – בין שבט ליחיד

המופע נפתח באפלה כמעט מוחלטת. רקדן יחיד מגיח אל אור קלוש ומשרטט קווים ראשונים בתנועה שמחפשת את עצמה. אט אט מצטרפים אליו שאר חברי הלהקה בגלים, והמרחב מתמלא חיים. התנועה נעה בין פראיות מרוסנת לשקט פנימי, בין דיאלוגים אינטימיים לבין תנועה שבטית עזה.

הרקדנים יוצרים תחושה של מסע במדבר, מסע אנושי, פיזי ורוחני גם יחד. חלק מהרגעים מזכירים תנועה של בעלי חיים, אחרים נטענים במשמעות טקסית או מיתית. יש כאן תחושת קדמוניות לצד עכשוויות חדה, והכוריאוגרפיה של גינץ מחברת בין שניהם באופן טבעי לחלוטין.

תאורה, במה ותלבושות

עבודת התאורה של שי יהודאי מציירת את רצפת הבמה באור אדמדם, כמעט חולי, כזיכרון של אדמת מדבריות אפריקה או סיני, מעין חול נובי. התאורה מתפקדת כאלמנט דרמטי לכל דבר, משנה אווירה מרגע לרגע ומדגישה את התנועה מבלי להאפיל עליה. התלבושות בעיצוב אנה מירקין נעות בגוונים טבעיים אך כהים – פשוטות אך מדויקות, משלימות את המרחב הטבעי של היצירה. הבמה עצמה חשופה ונקייה, מאפשרת לגוף להיות הנוף.

פס הקול של אבי בללי

כמו תמיד אצל בללי, המוזיקה היא לא רק ליווי, היא דמות נוספת. הפסקול עשיר ועמוק, מבוסס על שכבות של כלי הקשה, תופי פאנטם, צינורות מתכת ואלמנטים אלקטרוניים עם "רעש מלוכלך" שנשמע אנושי כמעט.
על הרקע הזה נשמעים גם מיתרים מלנכוליים, אולי כינור ואולי צ’לו, אולי גם נגיעתה של גליה חי, שותפתו הוותיקה של בללי. לקראת הסוף מתווספת שכבה אוריינטלית שמזכירה ברוחה את “קשמיר” של לד זפלין, רמז למסע גמלים אינסופי בין דיונות של צליל.

בללי מצליח כאן להגדיר מחדש את היחסים בין תנועה לסאונד. המוזיקה מייצרת את התנועה, לא מלווה אותה, והיא אחראית במידה רבה על תחושת העומק והמתח שמלווים את היצירה כולה.

חוויית הצפייה העכשווית

יותר משעה ורבע של תנועה בלתי פוסקת, סצנה אחר סצנה, מעבר טבעי בין קצב לקצב. גינץ שוזר דיאלוגי תנועה של יחיד, זוג וקבוצה לכדי מארג אחד. אין רגע עודף, אין מחווה סתמית. התחושה היא של מסע מתמשך במדבר שבו כל אחד רואה משהו אחר, סיפור מקראי, אגדה עתיקה, משל פילוסופי או פשוט שיטוט אנושי במרחב פתוח.

בסיומו של הערב נותרת בבטן תחושת הודיה, על יצירה שמצליחה לגעת בגוף ובנפש גם יחד, וליצור חוויה טוטאלית שמהדהדת הרבה אחרי שהאורות נדלקים.

אפילוג של מחול

במדבר דברים הוא מפגש מדויק בין גוף, צליל ומרחב. תמיר גינץ ואבי בללי הצליחו לברוא עולם מדברי מלא חיים, שבו החול, הרוח והגוף מתמזגים לאחד. זוהי יצירה שמזכירה לנו שהמדבר, בסופו של דבר, נמצא גם בתוכנו – מרחב שבו הכול מתחיל ונגמר.