הגוף בין קודש לחול
להקת המחול קמע מציגה את "כרמינה בורנה" – מופע שמביא פרשנות מרתקת של קלאסיקה מוזיקלית המבקשת להבין את מקומו של האדם בין שמיים לאדמה, בין ריסון לחופש, בין מוסר לרגש ובין גורל לבחירה
"כרמינה בורנה" מאת קרל אורף היא אחת היצירות הקלאסיות הידועות והמרשימות של המאה ה-20. היצירה מורכבת משירים לטיניים וגרמניים מן המאה ה-13, שנמצאו באוסף נזירים נודדים. השירים לא מדברים על נושאים דתיים אלא על תענוגות החיים: יין, אהבה, מזל, תשוקה ופחד מהגורל. אורף הלחין את הטקסטים הללו למוזיקה רפיטטיבית, כמעט טקסית – מה ששם את היצירה במנעד שבין קודש לחול.
תמיר גינץ, המנהל האמנותי של להקת המחול קמע, בחר ביצירה זו לא רק בשל עוצמתה הדרמטית אלא כבסיס לחקירה של השאלה מהו הגורל האנושי בעידן שבו אנו מנסים לשלוט בכל דבר. הבחירה באורף היא בחירה במתח שבין קדמוניות לעכשוויות, בין טקסיות עתיקה לבין חברה מודרנית שמבקשת משמעות בתוך שפע של אפשרויות. גינץ מתרגם את השפה המוזיקלית לרצף תנועות שמדברות את החרדה, השחרור וההשתעבדות לגוף.
המסע מהסדר אל ההתפכחות
המופע נפתח באפלה כמעט מוחלטת. רק הצליל הראשון של O Fortuna בוקע – אותו שיר פתיחה מפורסם, שמכניס את הצופים ישר לקשב דומם – כמו מודיע על מה שהולך להתרחש. O Fortuna הוא שיר עוצמתי על חוסר היציבות של הגורל. הטקסט אומר שהגורל משתנה כמו הירח – לפעמים מרומם אותנו, ולפעמים מפיל אותנו בלי אזהרה. קו העלילה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא מסע של התעוררות. בתחילתו, הרקדנים הם קהילה אחת, כמעט חסרת פנים. התנועה קולקטיבית, משקפת את הסדר ואת הציות לחוק. ככל שהמוזיקה מתפתחת, הגוף נפרם מתוך הסדר – יחידים פורצים קדימה, זוגות נפרדים מהקבוצה, מופיעה תשוקה, מתח, קנאה. נוצר דיאלוג בין היחיד לבין ההמון, בין הרגש לבין הסמכות. זהו מסע מהכפיפות לגורל לעבר ניסיון להשיב לעצמך את השליטה.
בין חלקיו השונים של המופע נרקם דיאלוג בין נזירות ארכאית לתשוקה עכשווית. העיצוב המינימליסטי – במה חשופה, תאורה משתנה, צבעוניות מרוסנת – מדגיש את הרקדנים עצמם כמרכז המשמעות.
שילוב הצבעים השחור והאדום הוא אולי אחד המהלכים האסתטיים המדויקים ביותר ביצירה. השחור כסמל לאיפוק, לאמונה עיוורת, לסדר, ומולו עומד האדום כסמל לתשוקה, לחומר, לחטא. כשהשניים מתערבבים זה בזה לקראת הסוף, הם מייצרים שכבה שלישית: אנושיות. לא קודש ולא חטא – פשוט חיים. התלבושות בשחור ובאדום לא רק יוצרות קומפוזיציה ויזואלית חדה, אלא גם ממחישות את הנושא המרכזי של המופע: הדואליות שבאדם. לא במקרה דווקא האדום מופיע ברגעים שבהם הגוף מבקש חופש – הצבע האדום, אצל גינץ, הוא לא רק סימן לתשוקה אלא גם קריאה לחיים, לדם הפועם בכל אחד מהרקדנים, לחירות שמתחת למשמעת.
עוד אלמנט מרכזי ביצירה הוא התפוח – זוהי תמה ויזואלית מובהקת של אדם וחווה: זוגות מתקרבים, מתרחקים, נוגעים ונרתעים.
התפוח, שנזרק לעבר הרקדנים בתחילת המופע ומופיע שוב ושוב במהלך היצירה, הוא לא סמל לחטא אלא ביטוי להתפכחות. גינץ הופך את רגע האכילה מהפרי לאקט של מודעות: הרקדנים כמו נולדים מחדש – כמי שמבינים את גופם ואת רצונם ויכולים להחליט על גורלם ומעשיהם.
העובדה שכרמינה בורנה בנויה משיר אחר שיר, מתבטאת גם ביצירה במעבר התמידי בין קבוצה לפרט: התנועה של הרקדנים מגלמת היטב את המתח הזה: מצד אחד קווים חדים, משמעת קבוצתית כמעט צבאית, מצד שני, התפרצויות רגעיות של רוך, של חום, של חוסר שליטה.
גינץ יודע לבנות רגעים שבהם התנועה נדמית כמשותפת לכל הקבוצה, ואז לפתע מתפצלת לגמרי. זו שפה תנועתית שמצליחה לשמור על מתח תמידי בין סדר לכאוס. הרקדנים מתאחדים ומתפזרים, כמו גל שחוזר אל עצמו שוב ושוב. גינץ מצליח לגעת בדיוק בנקודה שאיתה אורף עצמו עבד: החזרתיות – החיים שלנו סובבים סביב מעגל של תשוקה, אובדן החלטה והתחדשות.
ב"כרמינה בורנה" תמיר גינץ אינו מסתתר מאחורי היופי הפורמלי, אלא משתמש ביופי הגוף ככלי לבירור אנושי עמוק. הרגעים החזקים ביותר הם דווקא אלה שבהם הקצב נשבר. כשהקול מתרכך, כשהתנועה נעצרת באמצע משפט תנועתי. יש שם מין שקט חשמלי, כמו אחרי סערה, שמזכיר לקהל שהוא לא רק צופה אלא עד.
שני הקטעים התופסים ביותר את הלב הם דווקא הדואטים – שני הדואטים מהפנטים בוויזואליות שלהם ובביצוע: דואט שמבוצע ללא מוזיקה – רקדן ורקדנית נקשרים זה בזה – כל אחד מהם אזוק בחבל שמהבהבים בו אורות אדומים והם כמו נקשרים ונפרמים אחד בשני, אחד מהשני. היכולת הפיזית של הרקדנים גבוהה מאוד והסנכרון מדויק – הם רוקדים כמעט בחשיכה מוחלטת, כשהדואט מלווה בקולות סיפוק של גבר ואישה.
הקטע הנוסף המרגש הוא דואט של גבר ואישה שרוקדים כמעט עירומים – הסימביוזה ביניהם מרגשת ונוגעת בכל נים בנשמה. הם משחקים עם הקהל שכמו מציץ לרגע האינטימי שלהם. שוב ביצוע לא פחות ממושלם שמביא את הצופה לשבת על קצה הכסא.
כרמינה בורנה של להקת המחול קמע אינה יצירה ש"מתיישבת" בנוחות על הצופה, אלא מעוררת בו תחושות, מטרידה, ומשאירה יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות מוחלטות. גינץ לא מציע גאולה, אלא הבנה שבסופו של דבר אנחנו בני אדם עם כל הפגיעות שבזה. זהו מחול שאינו מספר סיפור במובן הקלאסי, אך הוא מגולל את הסחרור הבלתי פוסק של האנושות בכל דור מחדש: הרצון לגלות, לפרוץ מוסכמות – גם במחיר הגירוש מגן העדן.
לקראת סיום המופע חוזרת המקהלה המוזיקלית אל קריאתה הראשונה – O Fortuna. אך הפעם, הבמה אינה אותה במה. הרקדנים כבר אינם אותם אנשים: הם יחידים שחוו התפכחות, שנגעו באמת שאינה ניתנת להחזרה.
"כרמינה בורנה" של להקת קמע היא יצירה שאפתנית, עשירה מבחינה חזותית ומחשבתית, ומבוצעת לעילא בידי רקדנים מדויקים ובעלי נוכחות בימתית נדירה. נכון, היא לא תמיד אחידה, לעיתים מתפזרת ומאבדת את הקו הנרטיבי, אך דווקא בכך היא נאמנה לרוח המקורית של אורף – רוח שמאמינה כי העולם הוא מעגל של חיים, תשוקה והתחדשות מתמדת.
