כרמינה בוראנה – קמע מטלטלת את האופרה
הגוף מדבר, הרוח רועדת – מופע המחול של להקת קמע לוקח את Carmina Burana של קרל אורף ומפיח בה חיים דרמטיים, מלאי תשוקה, צבע, ושאלות על אנושות.
כמעט שלושה חודשים חלפו מאז חוויתי לראשונה מופעי מחול של להקת המחול "קמע". אמש (ראשון) פגשתי בחבורת הרקדנים והרקדניות הללו שוב. בבית האופרה שבתל אביב, מול אולם מלא עד אפס מקום, עלתה יצירת המחול של תמיר גינץ ליצירתו המונומנטלית של קרל אורף – כרמינה בוראנה. לא פחות מ־18 שנים עברו מאז שגינז רקם את הכוריאוגרפיה הזו, וכמעט 90 שנה מאז שהלחין אורף את הקנטטה האיקונית. התוצאה? מופע שמכה בבטן הרגשית, מצלצל בראש, ומשאיר אותך מהופנט מהתנועה.
בין גורל לאהבה – פואמה מוזיקלית עם בשר
היצירה של אורף, שנכתבה על בסיס כתבים מהמאות ה־11–13, עוסקת בגורל, תשוקה, חמדנות והתחדשות – והלחנים, עוצמתיים ושיריים, נשארים איתך הרבה אחרי שהמסך יורד. הכוריאוגרפיה של גינץ מתרגמת את הפואטיקה הזו לשפת הגוף: תנועה שמחפשת אלוהים, מתריסה נגד מוסר, נמסה באהבה, נלחמת בתשוקה.
על הבמה: גוף שהוא תזמורת שלמה
עשרים רקדנים ורקדניות של להקת המחול "קמע" פורצים את גבולות הגוף האנושי – בתנועה מתוזמרת היטב, כמעט ללא הפסקה. גינז בנה קומפוזיציה חזותית שמחברת בין קצב פנימי למוזיקה אגרסיבית ונפלאה. זה לא רק ריקוד, זה טקס. זה קרנבל רגשי. זו זעקה חרישית שמתפוצצת באור.
שיאים נרשמו בקטעים הקבוצתיים – גופים בתנועה סימטרית, נמסים ומתנגשים כמו גלים. התאורה, אותה עיצב שי יהודאי, שיחקה תפקיד קרדינלי – על במה חשופה כמעט לחלוטין, האור הפך לעטיפת הבמה, לפסקול חזותי משלו.
ומה עם מוזיקה חיה?
המופע לווה בפסקול מוקלט – התזמורת הסימפונית של לונדון, בניצוח ריצ'רד היקוקס (2005). זה נשמע נהדר, אבל אי אפשר שלא לדמיין את עוצמת החוויה לו הייתה זו תזמורת חיה. בית האופרה מסוגל להכיל הפקה כזו – תזמורת חיה, מקהלה, סולנים. נכון, מדובר באתגר תקציבי לא פשוט, אבל הפוטנציאל… עצום.
פופ באופרה
כן, יש גם פופ כמשמעותו – יצירה פופולארית, אני מצביע על הקטע המוזיקלי – "או פורטונה" – אחד הקטעים המוזיקליים הדרמטיים והמוכרים ביותר במוזיקה הקלאסית המערבית. הוא פותח וגם חותם את היצירה של קרל אורף – במעין מעגל גורלי שמתחיל ונגמר באותה קריאה דרמטית אל אלת המזל, פורטונה. קריאה עתיקה ונואשת מהמעיים האנושיים – נגד חוסר האונים שבחיים.
שורה תחתונה:
כרמינה בוראנה של גינץ היא לא עוד ערב של מחול. זה מפגש של גוף ונשמה עם יצירה שמסרבת להתיישן. זוהי אמנות שזזה, נושמת, צורחת, מנשקת ומכה בו־זמנית. מפגן של תעוזה יצירתית – מחול שמחזיר את האמונה בכוחה של הבמה לרגש, לטלטל, ולאתגר.