Gray הוא מופע שחודר לנשמה. קל לראות כי המחול הזה נולד מתוך השבר שבחברה הישראלית בשנים האחרונות, מלחמה, פיוס, קונפליקט ותמיכה הדדית. האפור הוא באלף גוונים.

שפה שנבנית לאורך זמן

במשך יותר משני עשורים ממצבת את עצמה להקת המחול קמע כאחת הלהקות העקביות והברורות בזהותן במחול הישראלי. מאז הקמתה בבאר שבע בשנת 2002, פועלת קמע מתוך מרחב שאינו מובן מאליו בזירת המחול המקומית: פריפריה גיאוגרפית שממנה נבנית מרכזיות אמנותית. זהו מהלך שאינו רק לוגיסטי או מוסדי, אלא כזה שמשפיע על עצם השפה הגופנית. קמע אינה להקה שמבקשת להתמזג בשיח הדומיננטי, אלא לנסח קול עצמאי, ישיר, כזה שאינו חושש מדרמה, מרגש או מהצבת הגוף כזירה של מאבק.

בלב העשייה הזו ניצב תמיר גינץ, מנהלה האמנותי והכוריאוגרף הראשי של הלהקה, שהוא במידה רבה גם אדריכל הזהות שלה. יצירתו של גינץ נעה בעקביות בין מבנים מוזיקליים רחבי יריעה לבין מצבים אנושיים טעונים: אמונה, קהילה, תשוקה, קונפליקט. בניגוד למגמות מינימליסטיות או קונספטואליות שמאפיינות חלק מהמחול העכשווי בישראל, גינץ בוחר בגוף דרמטי, כזה שאינו מתכנס אל תוך עצמו אלא פונה החוצה, אל הצופה, לעיתים כמעט תובעני. זו אינה בחירה אופנתית, אך היא בחירה עקבית, והיא שמעניקה לקמע את אופייה המובהק ואת קהלה הנאמן.

הרפרטואר של הלהקה, הכולל יצירות רחבות יריעה כמו Carmina Burana או Matthäus Passion 2727, מצביע על משיכה מתמדת אל חומרים טעוני משמעות היסטורית, רוחנית או מיתית. גם כאשר קמע פונה לעבודות אינטימיות יותר או מארחת כוריאוגרפים אחרים, נוכחת בה תמיד תחושת מחויבות לגוף כאתר של דרמה. הגוף אינו רק נושא צורה, אלא נושא זיכרון, משקל, אחריות.

קלילות כהטעיה

הערב הנוכחי נפתח דווקא במקום אחר לגמרי. Cherry Pink and Apple Blossom White של איציק גלילי מציעה פתיחה קלילה ומשעשעת, כמעט שובבה. על הבמה מופיע זוג שנראה כמו שני ליצנים אלגנטיים, כאלה שנדמה כי נשלפו מתוך סרט אילם או קרקס מודרני. היא פתיינית, הוא מתפתה, וביחד הם יוצרים דיאלוג גופני של פעלולי מחול ואקרובטיקה, מדויק אך מלא חן.

המוזיקה הקצבית והאהובה נושאת את הדואט על גבי תנועה שאינה מתאמצת להרשים, אלא נהנית מעצמה. זהו ריקוד משלהב וקומי, שמפלרטט עם הקהל ויוצר תחושה של קלילות, אפילו של הקלה. יש בו משחק תפקידים ברור, כמעט נאיבי, והוא מצליח לעורר חיוך מבלי לגלוש לפשטנות.

דווקא הפשטות היחסית הזו מדגישה בדיעבד את הבחירה הדרמטית של הערב כולו. זוהי פתיחה שמכינה את הקרקע דרך ניגוד, מבלי להצהיר על כך. היא מייצרת תחושת ביטחון, אולי אפילו אשליה של ערב בידורי, שמיד תתערער.

האפור כמצב קיומי

המעבר אל GRAY של תמיר גינץ חד וברור. אם היצירה הראשונה פעלה מתוך צבע, קצב ומשחק, כאן האפור משתלט על הכול. אין שחור ואין לבן. אין הכרעה. האפור אינו פשרה אלא מצב קיומי מתמשך. זהו צבע העשן שמכסה, שמטשטש, שמקהה הבחנות ומעמיס על החושים.
ניכר כי GRAY היא תולדה של השנים האחרונות. שנים של מלחמה, של טראומה ופוסט טראומה, של התאוששות ונפילה, של קונפליקטים מתמשכים ושל צורך עמוק בתמיכה הדדית כדי להמשיך לפעול. זוהי יצירה שאינה מגיבה לאירוע אחד אלא למציאות מתמשכת של עומס רגשי, כזו שאין לה רגע שיא ברור או קתרזיס מספק.

הרקדנים ב GRAY אינם מוצגים כגיבורים או כקורבנות. הם גופים נתונים. לעיתים הם מחזיקים זה את זה, לעיתים דוחפים, לעיתים פשוט נעים זה לצד זה בלי לדעת לאן. הקבוצה אינה מקלט אך גם אינה אויב. היא מתקיימת על סף: לא מתפרקת, אך גם לא מתגבשת לכדי קהילה יציבה. היחיד אינו מתבלט כחריג אלא כמי שמתקשה להיבלע או להיעלם.

האפור מתגלה כאן כמצב חברתי לא פחות מאשר רגשי. זהו מחול על חיים בתוך מרחב שבו הגבולות אינם ברורים, שבו אין תשובות חד משמעיות, ושבו עצם התנועה היא לעיתים הדרך היחידה להישאר נוכח.

קול, טקסט וגוף

אחת הבחירות הקוליות הבולטות ביצירה היא השימוש בטקסט על המכורה, במשפטים כמו "למלך אין כתר, למלכה אין בית". במקום שירה נשמעת קריאה של המשוררת, לאה גולדברג, עצמה. הבחירה הזו שוללת מן המילים כל ליריות מנחמת ומותירה אותן חשופות, כמעט חותכות. הקול אינו מלטף את התנועה אלא מתקיים לצידה, לעיתים אף מתנגש בה.

זהו קול שאינו מבקש להסביר אלא להדהד. הוא אינו פותר את האפור אלא מעמיק אותו. בין הקול לגוף נוצר מתח מתמשך: הגוף אינו מאייר את הטקסט, והטקסט אינו מכתיב את התנועה. שניהם מתקיימים במקביל, כמו מחשבה ותחושה שאינן מתלכדות.

גם במישור התנועתי ניכר שינוי במנעד. גינץ, שבכל יצירה שלו משנה ומרחיב את גבולות השפה, עושה זאת כאן באופן בולט במיוחד. אם 'Matthäus Passion" ו'בהקיץ' סימנו קטבים שונים בעשייתו, כאן נדמה שהקטבים עצמם מתמוססים. התנועה נעה בין כוח לרכות, בין התקפה להיסוס, בין התפרצות לקריסה שקטה.

זהו מחול שמטלטל, אך אינו צועק. הוא פועל בעוצמה, אך מאפשר רגעים של שבריריות. זה אולי המפגש הקרוב ביותר של גינץ עם הנפש כפי שהיא נחווית כעת: פגיעה, חשופה, אך עדיין מתעקשת לנוע.

אור, מרחב ומה שנותר בצל

לצד התנועה והקול, השפה החזותית של GRAY ממלאת תפקיד מהותי. השימוש באור ובתאורה הוא מדויק ומורכב. האור אינו רק מאיר אלא חוצה, חותך, ולעיתים מסרב להאיר עד הסוף. לעיתים הוא מוזרם מצד אחד בלבד, מותיר חלק מהבמה באפלולית וחלקה שטוף אור חזק, כמעט מסנוור.

החלוקה הזו מייצרת מרחב תודעתי מפוצל. לא הכול גלוי, לא הכול מוסתר. יש אזורים שנוכחים במלואם ואחרים שנותרים בצל, כמו מחשבות שלא נאמרות או רגשות שלא מקבלים ביטוי מלא. האור שוטף את הבמה ואת הרקדנים, אך גם מדגיש את הגבולות של מה שניתן לראות ולהבין.

בתוך ההקשר של קמע, GRAY אינה רק יצירה חדשה אלא עמדה אמנותית. היא אינה מתכחשת לשפה שנבנתה לאורך השנים, אך בוחרת לסדוק אותה מבפנים. האפור כאן אינו עייפות אלא הכרה. הכרה בכך שהעולם, הגוף והקהילה אינם פועלים עוד על פי הבחנות חדות. המחול, כמו החיים, נדרש היום לשאת מורכבות מבלי למהר לנסח פתרון.

זהו ערב שמתחיל בחיוך ומסתיים בשהות ארוכה בתוך אי בהירות. ערב שמבקש מן הצופה לא רק להתבונן, אלא להישאר. בתוך האפור. הסיום חזק במיוחד. הוא מותיר את הצופים חסרי נשימה. תצטרכו ללכת לראות כדי להבין במה מדובר.