בין אור לאפור

ערב המחול GRAY מציג מפגש מרתק בין קלילות מתוקה לבין מציאות כבדה ומטלטלת. הדואט של איציק גלילי נולד מתוך קסם קובני ומביא לבמה הומור, תשוקה ושחרור. מולו ניצבת יצירתו של תמיר גינץ, אפורה, טעונה ומלאת כאב אנושי. שתי היצירות יחד יוצרות מסע רגשי שמטלטל את הלב ומותיר מחשבה ארוכה

צפיתי בבכורה של המופע GRAY בסוזן דלל.

הערב GRAY נפתח בצלילים המוכרים של Cherry Pink and Apple Blossom White, להיטו של פרץ פאראדו שכבש את ארצות הברית במשך עשרה שבועות רצופים בשנת 1951. כבר מהצליל הראשון אפשר להבין מדוע איציק גלילי נשבה בקסם המוזיקה הזו בביקורו בקובה.

הדואט שהוא יוצר לצליליה הוא חגיגה של הומור, פיתוי ומשחקיות. היא חתולה עם ירכיים מלאות חטא, הוא חנון מתמסר שמוצא את עצמו לכוד בתוך ריקוד של תשוקה, שחרור ואבסורד מתוק.

"It's cherry pink and apple blossom white, The music plays and I forget the time."
השורות האלה כאילו מרחפות מעל הבמה, מוסיפות שכבת מתיקות שמדגישה את הקלילות ואת תחושת הבריחה הרגעית שהריקוד מציע.

זהו רגע של קלילות שממלא את האולם בחיוך.

ואז מגיעה היצירה המרכזית של הערב, GRAY, מאת תמיר גינץ, ומטלטלת את האוויר.
כאן כבר אין צבעים ברורים, אין שחור ואין לבן, הכל עטוף בערפל כבד של מציאות מורכבת. גינץ מביא לבמה יצירה נוקבת שנולדה מתוך השנים האחרונות, שנים של קרע, מאבק על אדמה וזהות, ושיח ציבורי שמבעיר יצרים ומשאיר אחריו נפשות פצועות.

בתוך האפור הזה מרחפת תחושה חזקה של אי ודאות, כמיהה למשהו שאי אפשר ממש לאחוז בו. ארעיות, מסתורין, רגעים שנדמים כמו תפילה חרישית. התאורה החדה מבליטה יד רועדת שמחפשת מגע, חיבוקים שמתפרקים לנפילות, וריחוק שנפער בין גופים שמנסים שוב ושוב לחזור זה אל זה. הרקדנים נעים בתוך עולם של חוסר יציבות, כאילו הקרקע עצמה רועדת תחת רגליהם. בתוך כל זה הם מחפשים שביב תקווה, משהו להיאחז בו, גם אם הוא קטן ושברירי.

השילוב בין שתי היצירות המרכיבות את GRAY יוצר ערב שמרגיש כמו נשימה עמוקה, שאיפה של מתיקות ונשיפה של כאב. גלילי מזכיר לנו את חדוות המשחק, את היכולת לצחוק גם על עצמנו, בעוד גינץ מציב מראה חדה מול המציאות ומכריח אותנו להביט בה בלי למצמץ. המעבר ביניהם יוצר חוויה שלמה, מלאה, אנושית.

GRAY הוא ערב מחול שמצליח לגעת בשני קצוות הרגש, מהמתוק והמשוחרר ועד הכואב והטעון. הוא מזכיר לנו שהחיים עצמם מתקיימים תמיד בין שני הקטבים האלה, בין הצחוק לבין הדמעה, בין האור לבין האפור. שתי היצירות יחד יוצרות חוויה שנשארת הרבה אחרי שהאורות כבים.