לירן מיכאלי על היצירה DreK:

“זה מתחיל די מתוק וכולם יודעים איך זה נגמר” – איתי פרל
בתוך תהליך היצירה בחרתי לעסוק במתוק שאולי יגיע ולהשאיר את המר למרירים,
בתהליך עם הרקדנים והיוצרים נגמרו המילים, הסיבות, המחשבות והדהודי הבושה.
משפטים שמניעים ומתווים את הדרך
מילים שמעכלות נתח בשר עסיסי שלאו דווקא ניתן לעיכול,
נלעסות באגרסיביות ללא מחשבה או ספירה של זמן
ככה מהפה אל המעי ובסוף מניחות ראשן על כר קיבה רכה,
ציורי קומפוזיציה מקו למעגל שאבדו אך לא עבדו על אף אחד מעולם
שם בתוך המרחב השותק של הלב התרוקנו להם המילים אך נותרו שוכבות שם זו לצד זו ומחכות לאיסוף,
כמו מסילה של רכבת הרים שלא תגיע לעולם .

בנימה אישית:
כשישבנו במרחב היצירה הפרטי והאישי שלנו (אני והרקדנים)  בחרתי לבדוק דווקא את מה שאנו מייחלים שיגיע, בידיעה חד משמעית שלא יגיע לעולם.
החיבורים, החקר ובעיקר הביחד אפשר לנו לנדוד במחוזות שאולי נגיע אליהם אם נצליח לאחוז ידיים חזק במעגל.
אבל הי, היינו כחולמים.  

אני מודה ונרגש מהזמנתו של תמיר גינץ מנהלה האמנותי של להקת המחול קמע, על האפשרות, השיח הפורה, החברות הנעימה והניהול האמנותי המאפשר להביע ולחקור את הרגעים שבחרתי.
העיסוק, החקר והעבודה עם הרקדנים חשפה שפני מפגש עם א. נשים מדהימים ומסורים המאפשרים ומסוגלים לצייר עם גופם את מה שכולנו חושבים אבל רק יקיר מעז לדבר עליו.
העיסוק בתנועה ויצירה בתקופה שכזו עם א. נשים שכאלה חיברה לי בין נקודות עד ליצירת דמות בהירה של תקופה .

אורן לזובסקי על היצירה Happy End:

המוטו של שנות ה20 של המאה הקודמת בברלין הוא “Everything goes wrong but we laugh anyway” מוכיח עצמו רלוונטי למציאות חיינו הנוכחית. היצירה “Happy End” היא הזמנה למסע בעולם דיסטופי  בהשראת חוויות אישיות מחיי בעיר ברלין שאליה יש לי קשר מיוחד ואינטימי. סצנת מועדוני הג’אז והקברט הפוליטי שתועדו ביצירותיהם של אמנים כמו המלחין קורט וייל, הצייר אוטו דיקס והרקדנית אניטה ברבר היוו את מקור השראה ליצירה זו.

היצירה הוזמנה עיי תמיר גינץ מנהלה האמנותי וכוריאוגרף הבית של להקת המחול קמע ובמקור הפרמיירה נקבעה לדצמבר 23.בתפנית בלתי צפויה של ההיסטוריה, המוטו הפך שוב לממשי ומדויק להפליא. ההרצה המלאה הראשונה של היצירה בסטודיו  של להקת המחול קמע בבאר שבע התקיימה שעות לפני הטבח הנורא  ב 6  באוקטוברֿ, כשלפתע החלה מלחמה על חיים ומוות. האירוע הבלתי נתפס הזה הטיל אור חדש על היצירה והנושאים והרעיונות שהיא חוקרת. אני מוצא שלשנות ה-20 הסוערות של המאה ה-21 , יש קווי דמיון עם מצב העולם של היום, ואותן סכנות אורבות – ערעור יסודות הדמוקרטיה בחברה מנוכרת והדוניסטית שבה הפרט נדחה מן הקבוצה. בכך עוסקת גם היצירה.

שם העבודה נשאל מקומדיה מוזיקלית שנכתבה ע”י  ברטולד ברכט וקורט וייל הלחין.המורשת המוזיקלית של וייל  השפיעו עליי רבות אמנותית והיא מקור השראה עיקרי ליצירה הזאת.
פסקול העבודה מורכב ברובו מהמוזיקה של קורט וייל , המגלם את רוח הזמן של רפובליקת ויימאר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ורגע לפני מלחמת העולם השנייה.
השפה התנועתית בה נעשה שימוש ביצירה נגזרת מסרטים המתעדים את הרקדנית אניטה ברבר ואת ציוריו של אוטו דיקס, המגלמים את המהות של סצנת הקברט הפוליטי  ומועדוני הג’אז של תקופה דקדנטית, פראית ושוברת מוסכמות. התיאטרליות משקפת את הראוותנות של החברה באותה תקופה, מלאת המלנכוליות והייאוש העובר כחוט השני ביצירה.

אני רוצה להודות ללהקת המחול קמע ובמיוחד לתמיר גינץ על שיתוף הפעולה הפורה והנחרצות לקיים ערב זה לתת במה ליוצרים למרות הכל ועם זאת.

ניתאי הלוי ודולב מוסקוביץ’ על היצירה DGIGONIM:

בתחתית, במקום החשוך והמסתורי ביותר, דגיגונים קטנים ושקופים במסע חיפוש פיזי ומנטלי מגלים את העולם החדש המשתנה תמידית.
בניסיון התמידי להשתלב ולמצוא את מקומם בעולם, מתאימים את עצמם אל המציאות האימתנית ונאלצים לבחור את דרכם.
היצירה מאת ניתאי הלוי ודולב מוסקוביץ מציגה את חווית ההתגלות הראשונית והצורך למצוא מקום ושייכות .
במהלך היצירה ניתן לראות את הצמד אשר מחזיקים ונתמכים אחד בשני, אך לעומת זאת שני אינדיבידואלים אשר מחפשים את דרכם האישית בתוך יקום מופשט המשכי ולא מוגדר.בתוך בועה של  כאב, הומור, חיבור וכנות חוקרים את מקומם ואת הקשר ביניהם, גדלים ומתבגרים ביחד ולחוד בצורה הומוריסטית וחשופה.