להקת קמע: מחול שנענה למוסכמות וחורג מהן בעת ובעונה אחת

היצירות בערב החדש של להקת קמע נוצרו בידי שני כוריאוגרפים מובילים בתחומם. ב"קוסמוס" התזזיתיות גובלת באי נוחות, ב"אומניפורג" התנועה החושנית מוציאה מהרקדנים את המיטב

הערב החדש של להקת המחול קמע, בניהולו האמנותי של תמיר גינץ, כולל שתי יצירות שמתמקמות על התפר שבין הבלט הקלאסי והמחול העכשווי. חתומים עליהן שניים מהכוריאוגרפים המובילים בעולם בסוגה זו: יקופו גודאני (איטליה) ואנדוניס פוניאדיקיס (יוון־צרפת). המחול המופשט, נטול העלילה, המוצג בהן מקבל ביטוי אסתטי שונה בכל אחת מהיצירות, תכוף ובהול וקפוץ באחת מהן, ומרחיב נשימה באחרת.

"קוסמוס" מאת פוניאדיקיס נוצרה במקור עבור בלט ג'ז מונטריאול ב-2014, והועלתה מחדש לאחרונה גם בבלט הנובר ובתיאטרון הלאומי מנהיים. זוהי יצירה תזזיתית, שרובה ככולה כניסות ויציאות של הרקדנים, בשטף מטריד ובלתי פוסק של תנועה בולמוסית, נחפזת. הרקדנים רצים, מנתרים, משפריצים זיעה, מחליפים זו את זה בדואטים שמתחלפים ללא הרף. הכוריאוגרפיה חסרת מנוחה ומעוררת אי נוחות – הכול בהול כאילו חייבים להספיק לעבור מהרמה אחת לזו שבאה לאחריה, הידיים מתנופפות, פלג גופם העליון של הרקדנים מתפתל, מצליף לאחור, השיער הפזור מוסיף לאפקט הדרמטי, והם חשים בעצבנות לצעד הבא.

בתמונה הסוגרת את העבודה, הרקדנים והקהל זוכים סוף סוף למנוחה: הבמה חשוכה והקרנת תאורה מרצדת על גופם של הרקדנים הופכת אותם לדמויות חסרות פנים, שנעות באיטיות או לא נעות בכלל. זה היה יכול להיות סיום פיוטי שמהווה משקל־נגד להמולה הגועשת שקדמה לו, אבל גם התמונה הזו מתארכת, כאילו פוניאדקיס לא יכול היה להתאפק לנסות עוד ועוד אפשרויות שהופכות את השימוש בתאורה העדינה הזו לעוד אפקט ראוותני.

לעומת זאת, "אומניפורג'" מאת גודאני היא יצירה משובחת, הדוקה ומזוקקת, שמבוצעת לעילא בידי רקדני קמע. כל הרקדנים נראים בה במיטבם, אולי מפני שהיא נוצרה במיוחד עבורם, והיא מציגה לא רק מיומנות טכנית מרשימה אלא גם מימוש חם, ישיר, רעבתני, של רקדנים־אמנים, שכל הווייתם נתונה לביצוע נינוח ומלא ביטחון של הכוריאוגרפיה המופשטת.

המחול של גודאני אמנם מעוגן בבלט הקלאסי, אך הכוח הפיזי, הווירטואוזיות, היופי והראווה המאפיינים את הבלט מקבלים ביצירותיו ביטוי אסתטי אחר, משוחרר מתכתיבים צורניים. בראיון מ-2017 הסביר כי סגנונו הניאו־קלאסי התפתח באופן שכמעט בלתי ניתן לקידוד, וכי אין לו צורך להישאר מקורקע לשפה, אלא לנוע קדימה. ב"אומניפורג'" גודאני אכן יוצר מחול שמתכתב עם המוסכמות, נענה להן וחורג מהן בעת ובעונה אחת.

הכוריאוגרפיה בנויה מתמונות קצרות, חלקן אפילו חטופות, הבזקים שבהם הרקדנים שוטפים את הבמה בזריזות וקופאים במקומם לסירוגין. כל תמונה מסתיימת בהחשכה מלאה של הבמה, והתמונה הבאה מתחילה בהרכב שונה של רקדנים, במיקום אחר שלהם על הבמה, בהתפרסות שונה של הקבוצה. התלבושות זהות לגברים ולנשים: כולם בבגדי גוף כהים מלאי כיווצים ובגרביון שחור, הזרועות השריריות חשופות, ועורם של הרקדנים מודגש בתאורה הדרמטית.

אף שלרוב הבמה אפלה, התנועה עולצת, חושנית וסוערת, מלאה בהנפות רגליים ובסחרור זרועות זריז, ומשופעת בניתורים, פיתולים וסחרורים. הכוריאוגרפיה כוללת אחיזות בלתי שגרתיות, וגם רגעים שבהם תפקידי המגדר המסורתיים מתחלפים – הרקדנית היא שמתמרנת את הרקדן בדואט מהיר, ורגע אחר כך שניהם שועטים יחד לפנים, רגליהם כמו מזנקות מעצמן, רגל רודפת רגל והם אחריהן.

ב"אומניפורג'" ניכר כי האסתטיקה של גודאני נטועה רגל אחת במסורת הבלט הקלאסי – לא רק באוצר התנועות שלו אלא גם בלבושם הזהה של הרקדנים אשר מקשה להבחין מיהו מי, במיוחד ברגעי האוניסונו בהם הם נעשים לקור־דה־בלט נטול פנים. הרגל השנייה נטועה במחול העכשווי, שבו התנועה נובעת מן הרקדנים עצמם, מגופם הייחודי והתנועה האופיינית לו, מן הסינגולריות האנושית שלהם, שבאה לידי ביטוי ביצירה בקטעי הסולו שהיו מבריקים טכנית ואישיים גם יחד.

בשונה מן הבלט הקלאסי, שבו הרקדנים מצווים לשמור על "ארבע נקודות" לפנים – כלומר על הפניה קבועה של הכתפיים ועצמות האגן לחזית אחידה – כאן נדמה שארבע הנקודות מבקשות לנשוק זו לזו, קווים ישרים מתחלפים בחמוקיים מתעגלים, והתנועה שופעת, עסיסית ומפתיעה, כמו ברגע שבו המותניים מתכווצים בעת הקפיצה כאילו היתה זו קריצה שובבית של הגוף כולו.

התנועה והכוריאוגרפיה במוקד העבודה. התאורה אמנם מחשיכה, אך רגעים צלולים של יופי נותרים צרובים באישון העין וחודרים אל הלב. הברכיים המשתרגות זו בזו של זוג רקדנים שאוחזים לרגע ידיים; סיבוב איטי של אחד הרקדנים שכמו נעצר מעצמו; שורת רקדנים בקדמת הבמה, זרועותיהם עולות באיטיות, מצליבות מעל ראשם, ויורדות בחזרה; שלישיית רקדנים מתקדמת לפנים, זרועותיהם בוצעות פיסות מן החלל בתאוותנות; זוגות זוגות ערוכים ברחבי הבמה, בפוזיציות שכמו נלקחו מן הרפרטואר הקלאסי אך התפתלו ונמתחו והתקבעו במנחים רגעיים של יופי שעוד אין לו שם.