“לא נודע”: כרוניקה תנועתית של מציאות
היצירה החדשה של הכוריאוגרף תמיר גינץ ללהקת קמע היא ניסיון מרשים לייצג את המצב הכאוטי, האלים והדחוס שבו אנחנו נמצאים

עידית סוסליק, עכבר העיר, 17 באפריל 2016

השיר המטורף של הארץ. בשנה האחרונה נדמה כי לא מעט יצירות מחול מקומיות מגיבות באופנים שונים ל-“מצב”. חלקן עושות זאת בצורה ישירה ומציגות דימויים הלקוחים מהמציאות המקומית, ואחרות בוחרות בעולם בימתי מופשט יותר. אבל בכולן כמעט ניתן לחוש באיזו כבדות או אווירת נכאים, שאי אפשר שלא לקשר למאבק ההישרדות היומיומי, שהוא פועל יוצא של החיים בארץ.

כזאת היא “לא נודע”, היצירה החדשה של להקת “קמע”, לכוריאוגרפיה של תמיר גינץ, שמתפתחת בפני הצופה על הגבול הדק שבין פנטזיה למציאות, כאן ואי שם. תמונת הפתיחה חושפת עולם זרוע הרס, מעין דימוי ל-“יום שאחרי” (מלחמה, פצצה או אסון אקולוגי). 14 רקדנים לבושים בביגוד מינימלי מוטלים על הרצפה, גופם מפוייח קמעה וסביבם עשרות רבות של מה שנראה כשברי סלע שחורים (ועשויים בפועל מחומר ספוגי). לאט ובהדרגה הם קמים ומתחילים לנוע: מתנועת הקבוצה פורצים החוצה קטעי דואט או טריו, ורגעי קיפאון או זחילה איטית על הרצפה יוצרים הנגדה לתנועה המהירה והכאוטית שמתחוללת על פני כל שטח הבמה. הגבול הדק שבין פנטזיה למציאות.

לכל אורך היצירה נשמר המתח בין המוכר לרחוק המדומיין. הכוריאוגרפיה משלבת בין אלמנטים שניכר כי הם שאובים מה-“כאן ועכשיו” שלנו, כמו למשל, תנועה של טלטול הזרוע שנדמית לפעולת ירייה בתת-מקלע או הליכה מסודרת שיוצרת דימוי של חיילים במסדר. בקטעים אחרים ומופשטים יותר נדמה שמתרחשת חזרה לאיזו נקודה בראשיתית של האנושות דרך הצגת מבנים מעגליים ורקיעות רגליים, המזכירים ריקודי שבטים קדומים.

ליצירה אין עלילה סיפורית, ונראה כי היא בעיקר מכוונת להציג את המצב הרגשי הנפיץ של החברה והפרטים בתוכה דרך היחסים הנבנים ביניהם: קרבה מול ריחוק, מגע מנחם מול הפעלת כוח. אל תוך העולם המעורער הזה מבליחות מדי פעם גם שתי דמויות חסרות פנים המכוסות בגלימה וכובע, שדוחפות/זורקות רקדנים אל תוך הבמה או גוררות אותן על הרצפה. במובנים מסוימים הן נדמות לאיזה כוח עליון או גורל בלתי נמנע, שלא ניתן לשלוט בו או לשנותו.
דמויות אלה, כמו היצירה כולה, מוטענות במשמעות קונקרטית יותר ברגע בו נשמע קטע טקסט הלקוח מתוך האופרה “עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני” של ברטולט ברכט, ומדבר על עולם נטול שלום וסיפוק המאוים באופן תמידי על-ידי יכולתו של האדם לחולל הרס, פחד וכאב. דווקא לאור הביקורת החברתית הנוקבת שעולה ממילותיו של ברכט, והמפגש שלהן עם העולם הבימתי השבור (שעיצב אדם קלר), עולה מחשבה כי אין צורך בדמויות אבסטרקטיות שייצגו אופל אנושי, משום שהמראות והתנועות מדברים בעד עצמם.
אילוסטרטיביות כזאת חוזרת גם ברגעים מסוימים שבהם התנועה מפרשת את עצמה יתר על המידה על-ידי הגדלה של מחווה גופנית או הבעת פנים, כמעט כמו בתיאטרון. מקומות אלה מחלישים במעט את המתח של ההתרחשות, אך הם מאוזנים על ידי רגעים בהם התמונה הבימתית הכוללת יוצרת דימויים חזקים במיוחד, לדוגמא: כאשר הרקדנים עומדים כגוש צפוף, תומכים ונתמכים זה בזה, ומתבוננים אל עבר אופק שממנו מגיע אור מנחם, או כשהם שוכבים על הרצפה ומרימים את זרועותיהם כלפי מעלה, ונדמים ללהקת ציפורים שמנסה להתחיל בדאייה. התנועה מפרשת את עצמה יתר על המידה.

בהקשר זה ראוי לציין גם את המוזיקה המקורית שהלחין אבי בללי, שמשרתת את העולם שיצר גינץ. לפרקים היא צורמת, דחוסה, וחוזרת בעקשנות על אותו מקצב קבוע, וברגעי הפוגה בתוך הכאוס היא עדינה ומלודית יותר. לקראת סופה של היצירה, הצלילים האלקטרוניים חודרים אל תוך צלילי הגיטרה המנחמים עד שהם “בולעים” אותם לחלוטין, כך שנוצר דימוי מוזיקלי יפהפה ל-“לופ” המעגלי חסר המוצא (ובמובנים רבים גם חסר התקווה) של יצר ההרס העצמי של האדם. עדינות בתוך הכאוס. ככלל, “לא נודע” היא קודם כל יצירה אסתטית מאד. הליטוש המוקפד של קווי הגוף נשמר גם כאשר התנועות אינטנסיביות, כוחניות ופראיות. ברגעים מסוימים עולה צורך לראות את הרקדנים מלכלכים במעט את התבנית הצורנית, כדי לגעת בעומק האבדון הבלתי נמנע שהיצירה מנסה לבטא. אך האסתטיזציה הזאת יוצרת גם אפקט אחר, מעניין כשלעצמו, והוא המיזוג בין יופי התנועה/הגוף לכיעור של הרוע שטמון באדם. בדרך זו, וגם בזכות הביצוע המצוין של הרקדנים שמתמסרים ליצירה בטוטאליות מעוררת הערכה, מצליחה “לא נודע” לשאוב את הצופה פנימה וגם להציף תהיות באשר למצבנו בנקודת הזמן הנוכחית.