קומזיץ מאת תמיר גינץ
ביקורת
טל לוין ב”הארץ”
קומזיץ” של להקת קמע הוא הזדמנות לחזור אל הביחד/ טל לוין
אולי אילוצים לוגיסטיים גרמו לכוריאוגרף תמיר גינץ להעמיד מופע שבו הקהל יושב מצדי הבמה/רחבת הריקודים. ייתכן שזאת קודם כל בחירה אמנותית. אחרי שנה של ריחוק חברתי נדמה שישנו רצון עז לקרב בין הרקדנים לקהל. לצורך כך נדרש ביטול הקו המפריד והברור בין הבמה המורמת מעל המושבים, בין מה שמתרחש עליה בתנועה סוערת, לבין אלה הצופים בה באופן פסיבי ובדממה.
על הרצון הזה יעיד גם שם המופע החדש של להקת קמע, “קומזיץ”. המילה, כפי שצוין בתוכנייה, קוראת לישיבה משותפת בקבוצה. “הדבר שהכי חסר לנו מאז תחילת המשבר זה האפשרות לשבת ולחגוג יחד”, כתב גינץ, “להיות בחברותא טובה ולהרגיש שלמים ושייכים. איבדנו את ה’ביחד’ הזה. במשבר הנוכחי, להבדיל ממלחמות, אבדנו גם את שותפות הגורל, נשארנו עם השסע והפילוג בעם שרק הוקצן”.
הרצון ליחד הזה בולט בכל הבחירות האמנותיות שנעשו כאן ובראשן סדרה של קומפוזיציות מעגליות הכוללות תנועה קצבית, סוחפת ומלאה באנרגיה. אלה שזורות כמוטיב חוזר לאורך הערב כולו, לצלילי מוזיקה ערבית, ישראלית, מזרח אירופית ואפילו אפריקאית. לא בכדי המעגל הוא צורה מסורתית של ריקוד, שנפוצה במסורות שונות לאורך ההיסטוריה — התנועה כוללת את היסודות של טקס פולחני, שבו יש תנועה רפיטטיבית, מסחררת, שלאט לאט (או מהר מהר) יוצרת אקסטזה (או קתרזיס כפי שכתב גינץ).
מצד אחד, זהו מבנה גיאומטרי סגור. מצד שני, השימוש בו מאפשר התפרקות מוחלטת. ב”קומזיץ” המעגל הוא חלק מובנה בחוויה וכולל גם מוזיקה וגם אש הבוערת בין היושבים. הרקדנים הצליחו בחלק מהמקרים לשקף את האש הזאת, דרך משחקים עם מעגלים פנימיים, קירבה והתרחקות מהקהל ושימוש בבדים גדולים.
“הרצון ליחד הזה בולט בכל הבחירות האמנותיות שנעשו כאן ובראשן סדרה של קומפוזיציות מעגליות הכוללות תנועה קצבית, סוחפת ומלאה באנרגיה”
גינץ מצטט בערב הזה את עצמו ומעבד מחדש קטעים מתוך יצירות קודמות, “במדבר דברים” ו”מנמוזין”. גם הבחירה הזאת מביעה געגוע לעולם שהיה. אולי יש רצון לשלוח את היד מעבר לחומת המשבר הנוכחי ולשלוף חלקים ממנו החוצה. חלק מהעבודה נושא עמו דוק נוסטלגי, המשתקף גם בבחירת המוזיקה וגם כאמור בשפה התנועתית. יש פה עירוב של ריקודי עם, ריקודי בטן, ריקוד אפריקאי וריקודים שבטיים אחרים, שכמו מושכים את הקהל לעולם גשמי מאוד ששם דגש על האדמה שעליה הרקדנים פוסעים, ושממנה הם מקבלים כוח לקפוץ ולרקוד.
הביחד משתקף גם בשיתוף הקהל ביצירה. בחלק אחד מזמינות שלוש רקדניות, הלבושות כרעולות פנים, שלוש נשים להחזיק בקצה של הצעיף האדום שלהן. הן מבצעות כוריאוגרפיה שבה הן מוחזקות — אולי כמו כלות ביום חתונתן (כפי שנהוג אצל חלק מהזרמים החרדיים), אולי כמו שבויות מלחמה או אפילו חיות — בידי המשתתפות מהקהל. הבחירה בצעיף אדום הופכת מיד את הבד גם לדם שנשפך וגם לקשר דם. היא מראה כיצד אנחנו והשכנים שלנו קשורים זה לזה באופן בלתי נפרד, אך הקשר הזה מדמם, פצוע ופוצע, והתנועה שהוא מאפשר היא לעולם מדממת ופצועה בעצמה. בסצינה אחרת מחלקים כמה רקדנים כוסות יין קטנות לקהל, כאילו זהו משתה מפואר, צופים ברקדנים צוהלים במרכז. גם ההשתחוויה, לצלילי שיר של סטטיק ובן אל, קראה לחגיגה משותפת של ריקוד ושמחה.
להקת קמע מצטיינת לרוב בטכניקה גבוהה, תוצר של הבסיס האיתן שמביא איתו גינץ מהבלט הקלאסי. גם כאן היא התמודדה עם כוריאוגרפיה לא פשוטה ועמדה בה בכבוד. ניכר שהקירבה הפיזית אל הרקדנים אפשרה לראות גם את המקומות הפחות נקיים או אולי הפחות נקיים במכוון, שתאמו את החלקים בכוריאוגרפיה שעסקו בריקוד שבטי, יצרי, וכזה שנובע ממרכז הגוף ולאו דווקא מונע מטכניקה הדוקה.
במובן זה “קומזיץ” היא ניסוי מעניין, מפני שהיא מפרקת קצת את הפלא שבריקוד שנוצר מתוך שילוב של האמצעים האמנותיים הכוללים גם תלבושות וסאונד. דווקא בגלל הצניעות של הסטודיו במרכז סוזן דלל והקירבה הפיזית, משהו מהפלא הזה קצת הלך לאיבוד. אולי גינץ רצה להראות שיש עוד סוגי פלא אחרים לגלות, קודמים, בסיסיים יותר, ועלינו לשוב אליהם לפני שנעלה שוב על הבמה הגדולה