להקת המחול קמע מציגה את ‘RAGE’ מאת תמיר גינץ במרכז סוזן דלל למחול ותיאטרון ב-9 ביוני.
מאת ORA BRAFMAN פורסם: 13 ביוני 2021 THE JERUSALEM POST

קבוצה גדולה של רקדנים עומדת במקום תחת אור לבן קר. מוזיקה מקורית של אבי בללי מרעידה את הבמה עם הדציבלים הגבוהים הקצביים שלה. אפשר לראות שהרקדנים עמוסים ברגשות שמחכים להתפרץ. הם רצים על כל הבמה כשהאנרגיות המוכלות שלהם משתחררות. הם קופצים בפראות, מתגלגלים על הרצפה ועד מהרה מאתגרים את בני הזוג שלהם.
סצנות דומות יחזרו על עצמן לאורך RAGE. הכוריאוגרף תמיר גינץ מסביר בתכניה כי ניסה לגעת בהיבטים שונים של אלימות שמערערים את חיינו. בעוד שנקודה זו הובהרה, גינץ מעשיר את העבודה בסצנות מחוץ לרגש המוביל עם נגיעה של כמה סצנות עסיסיות סוריאליסטיות. באחד, הוא מתאר דו-קרב שנלחם בנוצות לבנות ארוכות ורכות על ידי לוחמי חרב לבושים כראוי בלבן. בקרוב, כלי הנשק המדומה משמשים לנגיעות אירוטיות שובבות, ומוחקות כל סימן של זעם.
היו עוד כמה סצנות שכנראה נועדו להציע יותר גיוון אמנותי על סף האבסורד, אבל היו עוד רגעים חביבים יותר שהיו באמת מפתיעים. הראשונה כללה הקלטה ישנה של שיר שקוראה לאה גולדברג המהוללת שפרסמה בתחילת שנות החמישים, בשם “מכורה שלי”. היא כתבה בו על מולדתה הרוחנית ברגש עמוק, אך גם בביקורת חריפה עוצמתית שרק המחזאי המנוח חנוך לוין יכול להשתוות לה. הטקסט שלה האפיל על הסאבטקסט הדרמטורגי של הערב. מסיבה זו, לא היה צורך לפנות למנגינות ארציות אחרות למדי.
סצנה נוספת שהייתה מיותרת הייתה סצנת אונס מדומה המתחזה לריקוד, שהייתה זקוקה לטיפול מתוחכם יותר. יתרה מכך, הוא נמתח יתר על המידה והסתיים בצורה מופרכת, והכניס אלמנט של פארודיה בזמן הלא נכון.
הרהרתי בן לילה על RAGE, נזכרתי בהערכה בקאדר של 12 רקדנים משובחים, במיוחד כמה רקדנים גברים שבלטו. במהלך השנים האחרונות, להקת המחול הבאר-שבעית התחזקה ומגוונת יותר, וזה סימן טוב לעתיד. בעבודה הספציפית הזו, גינץ מפתח את מלאכותיו הכוריאוגרפיות, במיוחד בסצנות הגדולות יותר, שכולן טופלו היטב. כמה מהסצנות היותר משובחות ומלאות דמיון קרו בקירוב לקיר התפאורה העומק הבמה.